פופוליזם זול שוטף את כלי התקשורת בישראל

שלום לך,

הפעם הפוסט יעסוק בנושא מעט שונה. זה לא שנגמרו נושאים בהשקעות לדון בהם ,נהפוך הוא, למעשה בחודש האחרון עברתי על הרבה מאוד רעיונות חדשים. אחד הדברים הטובים שקרו מהקמת הבלוג זה שהכרתי מספר לא קטן של אנשים שאני יכול לשתף איתם רעיונות וכך יוצא שגם אם אני יותר עסוק עדיין יש מספיק רעיונות טובים לעבור עליהם. יש גם פוזיציה קטנה שבניתי בחברת הייטק ישראלית מתחום האבטחה –אני אשתדל לכתוב עליה בהמשך

אבל הנושא שהציק לי יותר מהכל בתקופה האחרונה הוא סיקור המצב של כלי התקשורת בישראל ובמיוחד של ynet..

גל פופוליזם שוטף את ישראל.

בחודשים האחרונים גל של פופוליזם זול שוטף את כלי התקשורת בישראל. כל יום הכותרת הראשית של ynet מדברת עד כמה המצב בישראל קשה, פיטורים של כמה עובדים במפעל זוטר תופסים כותרות של הפסד במלחמה, או מינימום  פיגוע המוני. מועמדים בבחירות מציגים מצגי בחירות שכל אחד יותר פופוליסטי ממשנהו והמשותף להם הוא הבטחות שאין מאחוריהן שום בסיס כלכלי. בהצהרות ההון שמציגים הפוליטיקאים הם מדגישים את המינוס בעובר שב לצורך הזדהות עם הציבור הרחב ששרוי במינוס תמידי ומחביאים את המיליונים בנכסים אחרים. להיות טייקון בישראל נהפך למוקצה, כל בעל ממון הוא גנב, וכל בעל דירה הוא פרזיט שחי על חשבון השוכר המסכן שלא יכול לקנות דירה בגלל יוקר המחייה.

שטיפת המוח של התקשורת עושה שירות נוראי לציבור הרחב בישראל. הציבור מבין מהכתבות שהוא לא אשם במצב הכלכלי הרעוע של משפחתו אלא האשמה נופלת על הממשלה. הדירות עלו ב100% בשנים האחרונות – הממשלה אשמה שהיא לא מפשירה מספיק קרקעות, החובות של משקי הבית גדלו במעל ל30% ב3 שנים –לא נורא ,הרי התקשורת אומרת שהכל יקר פה אז ניקח עוד הלוואה – גם ככה זה לא אשמתנו שאנו במינוס – הממשלה אשמה.

דור הפינוק אלופים בהאשמות -האם אפשר אחרת?

נחזור אחורה 25 שנה, השנה היא שנת 1990 והמשפחה שלי עולה לישראל מרוסיה. שני מהנדסים עם תואר שני אבל בלי ידיעת השפה. שום כלי תקשורת לא בא לסקר את העולים ולהדגיש את הקושי בקליטה, וכמובן שום מהדורת חדשות לא נפתחה עם הצרות של העולים החדשים. באותה תקופה כל עבודה התקבלה בברכה, לקנות ממתקים או חטיפים היה מותרות של פעם בשבוע במקרה הטוב.

אבי שעבר כבר את גיל ה50 וניהל מעל 100 איש בתור מנהל פרויקטים בתחום הבנין ברוסיה הלך לעבוד בקטיפת פרחים, מפעיל מכונה במפעל גומי או פועל בניין פשוט בסחיבת שקי בטון של 50 קילו.  לא שמעתי אותו בוכה או מתלונן –והרי לא באו כלי תקשורת בהמוניהם לראיין אותו ולא היה למי לבכות. שום יו”ר ועד שקרי כלשהו לא התייצב לימינו. המציאות הייתה די פשוטה להבנה –  הוא הבין שאם הוא לא ילך לעבוד בכל עבודה שימצא, המשפחה תרעב – והוא ידע לקחת אחריות ולא להאשים אחרים.

כאשר ההורים שלי קנו דירה הם נכנסו לחובות מאוד גדולים (גם פעם לא היה פשוט לקנות דירה). אבא שלי שאז כבר מצא עבודה בתור מהנדס בניין החליט שהוא לוקח עוד עבודה בלילה –בניקוי אולמות. וכך מצאנו את עצמנו כל לילה במשך שנתיים מנקים אולמות אירועים.

אני לא מספר את כל הסיפור האישי למעלה בשביל להתגאות בהורים שלי (למרות שיש על מה), אני מכיר הרבה משפחות אחרות שנהגו באותה צורה, פשוט מאוד מקומם אותי החוסר אחריות האישית של אנשים בימים אלו והרצון שמישהו אחר ישלם על הטעויות שלהם. לא יכול להיות שעובד בן 38 שפוטר ממפעל לא ימצא עבודה אחרת וילך לבכות בynet עד כמה המדינה אשמה במצב. כל זה בזמן שהקבלנים זועקים על מחסור חמור בעובדי בניין, למשל.

זה שאנשים לקחו משכנתאות מטורפות ומתקשים בהחזר –זו ממש לא אשמת כלל הציבור,הרי אף אחד לא כיוון אקדח לרקתם כאשר הם קיבלו את ההחלטה לחתום על העסקה.

האם להוריד לגמרי את האחריות מהממשלה וממקבלי ההחלטות?

על אף הכתוב למעלה ברור שהממשלות לדורותיהן נושאות בחלק מהאשמה, כל אחת מהן הייתה יכולה וצריכה לעשות יותר. לא יכול להיות שהפתרון היחיד שנגידת הבנק ואנשי האוצר מוציאים כל פעם זה העלאת מיסים, ברור שזה הכי קל אבל זה הורג את הצריכה, את הצמיחה ואת ההתפתחות. תוסיפו לזה מחירי נדל”ן דמיוניים ביחס לכוח הרווח של הציבור ותקבלו דרך סלולה למיתון.

מקבלי ההחלטות צריכים להתחיל לחשוב קצת מעבר לחודש חודשיים קדימה ולהתחיל להתעלם מהפופוליזם ששוטף את כלי התקשורת. עליהם להתחיל לחשוב ולבנות לטווח ארוך אחרת נראה את הסיפור הנפלא של כלכלת ישראל יורד לטמיון והמצב ביוון וספרד יראה לנו כמו חלום.